אפשר לגרוס שבית ומולדת ממהותם הם יסוד טבעי, נתון, ברור מאליו, שאינו מצריך הסבר והוכחה. אין הכוונה לוויכוח המופנה אל עמי האזור ואומות העולם, אלא לויכוח של הישראלים עם עצמם. המאבק על הזיכרון חותר תחת יסודות הבית; חוויית מולדת היא חפה מהתחבטות וצידוקים.
מובא מאת: פרופסור גדעון ארן
בניגוד לתפישת פייגה, הלא היא תפישת ג.א, אפשר לומר שבית הוא הוא השיכחה, ומה שתלוי על זיכרון אינו מולדת. הזיכרון דוקא יוצר זרות. זרותם של הזוכרים, נאמני הגוש, מסומנת על-ידי ארכיטקטורת הגגות האדומים של מרחב ההתנחלויות. מקום נהפך למולדת, כלומר למקומם של ילידים, מרגע שהוא חדל להיות ענין לענות בו, רק כשהוא מושלך מקידמת התודעה אל מאחורי הגו. מיהו יליד אם לא זה הרואה עצמו פטור מכל צורך באפולוגטיקה ואינדוקטרינציה באשר לשייכותו למקום. בדיון המתנצל ומשתדל אודות שורשיו הוא רואה דוקא טריז הנתקע בינו לבין מקומו.
אכן, גישה שכזאת עלולה להביס את עצמה. יוצא מכאן שאת הבית ניתן לנטוש בנקל, והיליד חופשי להגר למקום אחר. על פרדוקס זה עמד המבקר ברוך קורצוייל בזמנו, בויכוח נוקב שניהל עם מגמה שלטת בישראל לראות את תכלית הציונות כיצירת ילידיות יהודית. הוא מאתר במציאות הנוכחית סימנים להתממשות אותה ילידיות נכספת, שפתאום היא מתבררת כסתמיות, שעשויה להמיר את חוף תל-אביב בחופי קליפורניה. על כן כבר עתה "נבהלת הציונות מפני התגשמות חלומה".
מסקנה אפשרית שהתרצנות הנואשת של נאמני הגוש מרמזת על סדקים בבסיס האחזותם בארץ; ואילו נציגי ש.ע מייצגים מין מקומיות שרואה את עצמה כמובנת מאליה. הראשונים נדונו להיות נוכרים לשטחים, בעוד האחרונים יכולים להרשות לעצמם נסיגה. ג.א מגלה רגישות מסוימת לאירוניה שבשאיפתו הילידית המותנית באמצעי זיכרון. לפי ביטויים עקיפים אפשר ללמוד על הבנה עמומה של הבעיתיות שבטיעונו.
לדוגמא, במהלך בירורים תוך-תנועתיים תכופים וגועשים של שאלת הילידיות. באופן כמעט בלתי נמנע סיגלו המתנחלים לעצמם את העגה הצה"לית המכנה את התושבים הפלסטיניים של השטחים 'מקומיים', כדי להבדילם מן הישראלים שהתיישבו בסביבתם. בשנים עברו נרשמו אין ספור עדויות לאי-נחת ומבוכה לנוכח תיוג זה של האויב. תואר המקומיות הוענק לאחרים וכך הודרו ממנו אנשי התנועה. קשה היה להסתיר אפילו גילויי קנאה באותם מקומיים.
הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן.
