לפי מיכאל פייגה "הזיכרון מביא להתנחלות וההתנחלות מביאה לזיכרון". אבל, בזיכרון היהודי הדתי המימד הטריטוריאלי הוא קונטרוורסיאלי. ספציפית יותר, בזיכרון של האורתודוכסיה, ממנה בא גוש אמונים, מעמד השטחים דחוי ושולי למדי. את ההסטוריה בגירסת התנועה, אין לקבל כנתון, אלא להעמידה בצד ההסטוריה, אם לא כפי שהייתה אז לפחות כפי שנחוותה עד לעידן ג.א במיוחד בקרב דורות אבותיהם וסביהם של נאמני הגוש.
מאת: פרופסור גדעון ארן
אם כן, עבודת הזיכרון אינה מהלך כה פשוט וישיר. ודאי אין כאן יצירה של יש מאין, אבל פניית מאמיני הגוש אל הזיכרון כרוכה בשליפה סלקטיבית של מוטיב הארץ השלמה, מן המחסנים העצומים של אוצרות הדת המגוונים, הסרת אבק, שיפוץ, הבאה למרכז וניפוח.
הפן המרחבי – כמו הפן המשיחי – אינם מרכיבים עיקריים, מוסכמים ומובנים מאליהם במורשת היהודית. תעיד על כך ההתנגדות החרדית לציונות בכלל, ולדת הציונית בנוסח ג.א בפרט. ג.א פועל בתוככי מסורת א-משיחית וא-טריטוריאליסטית, ובמהלך דיאלקטי מרתק הוא מסיט אותה לכיוון של הדגש גאולתי מרחבי. אכן, לפנינו "מכונת זיכרון", רוצה לומר, לא סתם משעתקת וממרקת, אלא מערבבת והופכת.
הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן.
