פרופ' גדעון ארן

ליהדות הדתית המסורתית בשנות הגלות האין-סופיות, ובמיוחד בצל הטראומה השבתאית, היה אינטרס מושקע בניטרול כל נימה משיחית שמעבר למינימום של מתח ריטואלי מסוים. האולטרא-אורתודוכסיה וממשיכיה החרדיים המשיכו במדיניות דתית זו.

מאת: פרופ' גדעון ארן

הניאו-אורתודוכסיה וממשיכיה הציוניים בנוסח ריינס, משתיתים את הצטרפותם למחנה הלאומי על ניתוק העניין בארץ מן היסוד המשיחי. רק הרב קוק מדביק שוב את המפעל הלאומי מדיני בארץ ישראל עם הגאולה. אך משנתו הנועזת והעמוקה לא מכה בזמנה שרשים. יעברו למעלה משלושים שנה מאז מות הרב ועד שיתגלה הפוטנציאל (התנועתי) הטמון במשנתו.

עם השגת המטרה הציונית מתחילה המגמה להשתנות. להקמת המדינה התלוותה משיחיזציה, אך זו עדיין מעודנת ומסוייגת. ישראל נתפשה על-ידי הציונות הדתית כ'ראשית צמיחת הגאולה'. היו שנבהלו ובזהירות קבעו "רק אתחלתא דאתחלתא דגאולה". להמשיך לקרוא ←

פרופסור גדעון ארן מסביר בהרצאה שנשא באוניברסיטה העברית כי ישנו ביטוי קלאסי שמתרחש עבור תנ"ך בלי פירושים, אפילו בלי רש"י. במקור התנ"ך עבר מנכס דתי לשוליים ואז אומץ והתגלה מחדש על ידי הנוצרים. מכאן, הגיעו הציוניים החילוניים שתרגמו אותו לערכים לאומיים. מאותו רגע, מסביר פרופ' גדעון ארן, נסללה הדרך לאימוצו על ידי הדתיים.

צפו בגדעון ארן בהרצאה מתוך הקונגרס העולמי החמישה עשר למדעי היהדות בנושא קנאות דתית בת זמננו:

מבלי משים מקבל עליו החוקר ללא עוררין את הצגתה העצמית של התנועה, כאילו היא המייצגת העקבית והנאמנה של ההיסטוריה הדתית והלאומית. לא רק שבעבודת הזיכרון של גוש אמונים יש חידוש ויצירתיות אלא שהיא איננה אקט מיידי, קצר, חד-פעמי. זוהי התפתחות ארוכה, פתלתלה ומתעתעת.

מאת: פרופסור גדעון ארן

גם לזיכרון יש הסטוריה. בספר מוצג הזיכרון במבט סטטי, כאילו היה שם מן ההתחלה ולא השתנה לאורך 20-30 שנות חייה של התנועה. הכנסת פרספקטיבת הזמן לדיון ביחס בין הזיכרון למרחב הייתה מגלה לנו עד כמה נזילה וקאפריזית היא עבודת הזיכרון. בתור מי שעקב מקרוב אחר מפעל ההתנחלות של ג.א החל משלביו המוקדמים לאורך תקופה ממושכת, אני מתקשה להשתחרר מן הרושם החזק של הפער בין תצפיות ב'זמן אמיתי' כפי שתועדו ביומן השדה שלי, לבין המציאות הניבטת בהסתכלות לאחור, קל וחומר זו המדווחת רטרוספקטיבית על-ידי המשתתפים המקוריים. להמשיך לקרוא ←

לפי מיכאל פייגה "הזיכרון מביא להתנחלות וההתנחלות מביאה לזיכרון". אבל, בזיכרון היהודי הדתי המימד הטריטוריאלי הוא  קונטרוורסיאלי. ספציפית יותר, בזיכרון של האורתודוכסיה, ממנה בא גוש אמונים, מעמד השטחים דחוי ושולי למדי. את ההסטוריה בגירסת התנועה, אין לקבל כנתון, אלא להעמידה בצד ההסטוריה, אם לא כפי שהייתה אז לפחות כפי שנחוותה עד לעידן ג.א במיוחד בקרב דורות אבותיהם וסביהם של נאמני הגוש.

מאת: פרופסור גדעון ארן

אם כן, עבודת הזיכרון אינה מהלך כה פשוט וישיר. ודאי אין כאן יצירה של יש מאין, אבל פניית מאמיני הגוש אל הזיכרון כרוכה בשליפה סלקטיבית של מוטיב הארץ השלמה, מן המחסנים העצומים של אוצרות הדת המגוונים, הסרת אבק, שיפוץ, הבאה למרכז וניפוח.

הפן המרחבי – כמו הפן המשיחי – אינם מרכיבים עיקריים, מוסכמים ומובנים מאליהם במורשת היהודית. תעיד על כך ההתנגדות החרדית לציונות בכלל, ולדת הציונית בנוסח ג.א בפרט. ג.א פועל בתוככי מסורת א-משיחית וא-טריטוריאליסטית, ובמהלך דיאלקטי מרתק הוא מסיט אותה לכיוון של הדגש גאולתי מרחבי. אכן, לפנינו "מכונת זיכרון", רוצה לומר, לא סתם משעתקת וממרקת, אלא מערבבת והופכת.

הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן. 

אפשר לגרוס שבית ומולדת ממהותם הם יסוד טבעי, נתון, ברור מאליו, שאינו מצריך הסבר  והוכחה. אין הכוונה לוויכוח המופנה אל עמי האזור ואומות העולם, אלא לויכוח של הישראלים עם עצמם. המאבק על הזיכרון חותר תחת יסודות הבית; חוויית מולדת היא חפה מהתחבטות וצידוקים.

מובא מאת: פרופסור גדעון ארן

בניגוד לתפישת פייגה, הלא היא תפישת ג.א, אפשר לומר שבית הוא הוא השיכחה, ומה שתלוי על זיכרון אינו מולדת. הזיכרון דוקא יוצר זרות. זרותם של הזוכרים, נאמני הגוש, מסומנת על-ידי ארכיטקטורת הגגות האדומים של מרחב ההתנחלויות. מקום נהפך למולדת, כלומר למקומם של ילידים, מרגע שהוא חדל להיות ענין לענות בו, רק כשהוא מושלך מקידמת התודעה אל מאחורי הגו. מיהו יליד אם לא זה הרואה עצמו פטור מכל צורך באפולוגטיקה ואינדוקטרינציה באשר לשייכותו למקום. בדיון המתנצל ומשתדל אודות שורשיו הוא רואה דוקא טריז הנתקע בינו לבין מקומו. להמשיך לקרוא ←

מודעות למלוא מורכבותו של מילכוד הזיקה שבין זיכרון למרחב, משתקפת בדיונים הארכניים אל תוך הלילה של הנהגת גוש אמונים אודות זהותו של האויב האמיתי של המתנחלים ביש"ע. את המתחרה האולטימטיבי, הארכי-דמון של ג.א מקובל לשרטט כפלסטיני צעיר, משכיל רהוט ומריר, בוגר אוניברסיטה, בקיא בהסטוריה של האזור ובתולדות הציונות, שאימץ השקפה קנאית לאומנית, מרקסיסטית או פנדמנטליסטית.

מאת: פרופ' גדעון ארן

בדרך-כלל הוא מפגין ומסביר אפקטיבי, לעיתים גם מעורב בטירור. אבל חוג מצומצם של אנשי תורה והגות בתוך התנועה קם כנגד גירסא נפוצה זו והציע מודל נגדי. הפעם מופיע השטן בדמות של פלאח זקן, אדיש לרעשי הפוליטיקה, משועמם על-ידי נואמים ומלא בוז לעסקנים. הוא כבר יודע הכל, לאחר שבילה את הטורקים והאנגלים, וגם הציונים לא ירתיעו אותו מלעבד מדי יום ביומו, מבוקר עד ערב, את מטע הזיתים שלו. דמות זו היא מקור האיום, אך גם מושא להערצה ומופת לחיקוי. את הפלאח הזה, כך מציעים, אי אפשר יהיה לעקור מן האדמה, דוקא משום שאין בינו לבינה שום תיווך של אידיאולוגיה. לא כן הסטודנט מביר-זית שבהזדמנות ראשונה יטול עמו את הרעיונות והמלים וינטוש. אפשר שהתמכרות לזיכרון, אצל יהודים כמו אצל פלסטינים, מחבלת ב'צומוד'.                  להמשיך לקרוא ←

ליבה של תזה זו היא איתור סלע המחלוקת בשאלת היחס אל הזמן, לא פחות מאשר בשאלת היחס אל המרחב, וזיהוי גוש אמונים עם זיכרון ושלום עכשיו עם שיכחה. הפרובוקטיביות שבטענה מתעצמת עם ההתנסחות הבוטה – הלא אופיינית לפייגה – בסגנון  "גוש אמונים הוא מכונת זיכרון", או, "בגוש אמונים מתחולל המפץ הגדול של הזיכרון".

הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן. 

גדעון ארן

מנגד מוצגת תנועת ש.ע ככוהנת השיכחה. ככל טענה 'חזקה' גם את זו ניתן להאשים בגוזמא, רדוקציוניזם וחד-מימדיות. במקרה שלפנינו אין הדבר גורע כהוא זה מהצלחתה לעורר מחשבה מענינת. במקום בו מרוכז כוחו וייחודו  של הספר טמונה נקודת תורפה.

עבודת הזיכרון של ג.א ועבודתו על הזיכרון, לצורך ישוב וסיפוח השטחים, מופיעה כעיקר וחזות הכל. לרגעים נדמה שפייגה מתלהב כל-כך מחיבור ג.א עם זיכרון ומרחיק לכת בעניין זה, עד שהוא מוצא עצמו נאלץ להדביק את ש.ע לשיכחה בדיעבד ובאופן שרירותי משהו, ובלבד שתישמר אותה סימטריית הפכים.  ש.ע ושיכחה? מה על העבודה המאומצת  והיעילה  שהשקיעה התנועה בהנצחת רה"מ רבין?

אפשר גם לומר אחרת: בזיהוי ש.ע עם שיכחה יש משום אימוץ מבלי דעת של עמדת ג.א. בעוד ג.א, שעושה הכל, במישרין ובעקיפין, כדי לרכוש מונופול על הזיכרון, בודאי יקבל עליו את דין החוקר, סביר לשער שש.ע תדחה את תוית השיכחה שהודבקה לה. מן הסתם, תנועה זו תערער על תביעת הבלעדיות של התנועה האחרת, ותייחס לעצמה 'זיכרון אחר'. להמשיך לקרוא ←

על מנת להעשיר את הדיון אפשר להכניס למטריצת הזיכרון הקולקטיבי, בנוסף לעיצוב המרחב, עוד גורמים, אולי פחות מוכרים אבל לא שוליים בחשיבותם. כך למשל, ניתן להעשיר את הדיון בשלום עכשיו  על-ידי נגיעה באגנדה החברתית-תרבותית הסמויה שלו: מלחמת מאסף להגנת ערכים ונורמות של איזו ישראליות בנוסח שנות הששים המוקדמות שחשה מאוימת.

מאת: פרופ' גדעון ארן 

פרופ' גדעון ארן

ואפשר לשכלל את הטיפול בגוש אמונים על-ידי התייחסות לפרשת יחסיו עם קבוצות אוכלוסיה חילונית בישראל, המקבילות לו בגיל ובמעמד. בתשתית ג.א מונחים תיסכולי הבדידות והנחיתות של המגזר הדתי לאומי הצעיר, בתווך שבין המחנות: חרדים מכאן וציונים חילוניים מכאן. ברקע ג.א מצוי העלבון הצורב המתמצה בכינוי הלעגני 'אדוק-פיסטוק' – תחושת ההשפלה של הציונים הדתיים בשנות ה- 40-50-60 הישראליות כשכל כך רצו להתחבר אל הצברים המובילים ולחדור למרכז, אך פיגרו מאחור ונדחו לשוליים.

במהלך תקופה מוקדמת בתולדות התנועה נדמה היה שמה שנקרא בעגה התנועתית דאז "הרומן" עם ההתישבות העובדת, הקצונה הקרבית ואחרים, היה נחשק ומסעיר לא פחות מן ההתנחלות והריבונות ביש"ע. השטחים שמשו במידה רבה מדיום באמצעותו קיוו לסגור את הפער דתי-חילוני, וכן ימין-שמאל, ציוני-יהודי, משכיל-עממי, ועוד. למוטיב נשכח זה השלכות מרתקות על הזיכרון בתנועה ועל עיצוב המרחב. להמשיך לקרוא ←

ג.א (גוש אמונים) מצטיין באותה איכות של 'יותר' ובש.ע (שלום עכשיו) יש משהו מן ה'פחות' הזה. כך גם עולה מן ספרו של מיכאל פייגה. קשה להשתחרר מן הרושם שפייגה, כמו לא מעט חוקרים אחרים, כנראה שאף אני בתוכם, נישבה בקסמי אותם אפקטים של קיצוניות המייחדים את ג.א. 

 מאת: גדעון ארן

גדעון ארן

בקרב על ליבם של החוקרים ניצח ג.א, למרות שרבים מהם מתוודים כמו פייגה על נטייתם הא-פריורית לטובת ש.ע.  אין ביטוי טוב לכך מן העובדה שבספר הזה, ג.א זוכה למספר כמעט כפול של עמודים מזה של ש.ע. פייגה עצמו מעיר שפרופורציה זו אינה מקרית. המאמר הנוכחי, יש להודות, גם הוא לוקה בתסמונת דומה.

הסיבות להסטת מרכז הכובד

כמה סיבות טובות להסטה של מרכז הכובד המחקרי מש.ע לעבר ג.א. זו האחרונה מתאפיינת ביתר מיסוד ויתר קהילתיות, וכן היא מרבה יחסית לכתוב על עצמה ואת עצמה, לעצמה ולעולם. מסיבות אלה ונוספות, תנועה זו גם זכתה שייכתב עליה הרבה יותר בתקשורת ובאקדמיה. כמו כן הגיוני שמחקר על זיכרון ומרחב יימשך לכיוון תנועה שהתייחסותה לזיכרון מודגשת ומשוכללת ושיש לה התגלמות מרחבית טיפוסית ובולטת. להמשיך לקרוא ←

התנועות אינן רק תאומות-ראי (ניצית-יונית, אורתודוכסית-ליברלית, וכו'), אלא גם שונות במאפייניהן הבסיסיים שלא בהכרח נגזרים ישירות ממטרותיהן. בעוד ש.ע היא תנועה חברתית פוליטית, במידת מה תנועת מחאה אזרחית, הרי שג.א היא לפני הכל, תנועה דתית, במידה רבה תנועה משיחית. טבעי לפיכך שגם עקרונות המבנה והדינמיקה שונים.

מאת: פרופ' גדעון ארן

בנוסף, הבדל מאלף הוא במידה ובאופי של הקיצוניות המאפיינת את שתי התנועות. עניין זה מובלע פה ושם בספר אך אינו מטופל שיטתית. משתנה הטוטליות והרדיקליות מכריע בהבדלים בין ג.א לש.ע; אפשר למצות בו את מה שביניהן. פייגה מספק לנו הזדמנות יפה לקדם בעזרת ההשוואה את הבנת מהות הקיצוניות. להמשיך לקרוא ←