למה הוסט מרכז הכובד המחקרי מתנועת שלום עכשיו לתנועת גוש אמונים?

ג.א (גוש אמונים) מצטיין באותה איכות של 'יותר' ובש.ע (שלום עכשיו) יש משהו מן ה'פחות' הזה. כך גם עולה מן ספרו של מיכאל פייגה. קשה להשתחרר מן הרושם שפייגה, כמו לא מעט חוקרים אחרים, כנראה שאף אני בתוכם, נישבה בקסמי אותם אפקטים של קיצוניות המייחדים את ג.א. 

 מאת: גדעון ארן

גדעון ארן

גדעון ארן

בקרב על ליבם של החוקרים ניצח ג.א, למרות שרבים מהם מתוודים כמו פייגה על נטייתם הא-פריורית לטובת ש.ע.  אין ביטוי טוב לכך מן העובדה שבספר הזה, ג.א זוכה למספר כמעט כפול של עמודים מזה של ש.ע. פייגה עצמו מעיר שפרופורציה זו אינה מקרית. המאמר הנוכחי, יש להודות, גם הוא לוקה בתסמונת דומה.

הסיבות להסטת מרכז הכובד

כמה סיבות טובות להסטה של מרכז הכובד המחקרי מש.ע לעבר ג.א. זו האחרונה מתאפיינת ביתר מיסוד ויתר קהילתיות, וכן היא מרבה יחסית לכתוב על עצמה ואת עצמה, לעצמה ולעולם. מסיבות אלה ונוספות, תנועה זו גם זכתה שייכתב עליה הרבה יותר בתקשורת ובאקדמיה. כמו כן הגיוני שמחקר על זיכרון ומרחב יימשך לכיוון תנועה שהתייחסותה לזיכרון מודגשת ומשוכללת ושיש לה התגלמות מרחבית טיפוסית ובולטת.

מעבר לכל אלה, לג.א יש כנראה 'פוטנציאל אטרקטיביות אנתרופולוגית' גבוה, שניתן לזהותו חלקית עם האפיונים האקזוטיים והדרמטיים של התנועה. בהקשר דומה מספר לנו פייגה שג.א מגלמת עבורו את 'האחר', בעוד ש.ע מעוררת בו הזדהות ומזכירה לו את מה שהוא כבר מכיר היטב. במובן זה חלקי הספר המוקדשים לש.ע מאפשרים לפייגה לטפל בעצמו ובסביבתו. זו הזדמנות מאתגרת ומבטיחה שנוצלה חלקית בגלל התקת עיקר המאמץ לעבר האחרים. מצד שני, צריך להישמר מן הנטייה הטבעית להגזים באחרותם של האחרים. וכבר אמרנו שראוי היה להעמיק בחשיפת מימדי ג.א שקרובים ויקרים גם למתנגדיהם.

האיכויות של כל אחת מהתנועות

ג.א נתפש כאינטגרלי, טוטלי ורדיקלי יותר מש.ע.  איכויות אלו מושכות את החוקר שבדרך כלל מקשר זאת לתכונות נוספות של ג.א: עקביות וטהרנות, התלהבות וספונטניות. זאת ועוד. נאמני הגוש אינם מסתפקים בדיבור. הם גם צועקים, מייבבים ובעיקר פועלים. נדמה כאילו הם אף נתפשים למצבים אקסטטים. הוסיפו על זה עוד איפיונים: לילות חשוכים ארוכים, שבילים בהרים רחוקים, מחנות פליטים וקראוונים רעועים. ממש ללקק את האצבעות. מה המשיכה לחומרים מעין אלה אומרת עלינו, הסוציולוגים-אנתרופולוגים.

משום מה תמיד נעדיף את מה שחוקרי ההתנהגות הקולקטיבית כינו פעם 'תנועות חמות'. ש.ע היא תנועה 'קרה'. היא לא בוכה ולא רוקדת. לא מזיעה ולא מיוחמת. לעומתה, ג.א מתחמם במיוחד כשהוא מתחבר לדם. אדמה ודם. דם ערבי ודם יהודי. קורבנות והקרבה. ציניקן מקאברי היה אולי אומר, שמבחינתו של האזרח או החוקר, ש.ע נחלצה מזהותה כנטולת בשר ומיץ וזכתה למרות הכל למידת אוטנטיות – אולי גם הירואיקה, טרגיקה ולגיטימיות – עם הרצחו של אמיל גרינצוייג. החומרים שמקרה נורא זה זימן לתנועה נוצלו על ידה עד תום.

 הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי גדעון ארן, פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים

 

אודות גדעון ארן

פרופ' גדעון ארן מח' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה האוניברסיטה העברית ירושלים
פורסם בקטגוריה גדעון ארן, מאמרים מקוריים, ציונות ויהדות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *